החלטה בתיק דנ"פ 1673/11 - פסקדין

1.        זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 5686/07, 3030/07, 3011/07, 1038/10 בסטיקאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.2.2011) (מפי כבוד השופט נ' הנדל בהסכמת כבוד השופטים ס' ג'ובראן וי' דנציגר) (להלן: פסק הדין). במוקד הבקשה מצויה הטענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה קיימת אחריות פלילית במקרה ששותפים התאגדו ב"שותפות ספונטנית" לביצוע בצוותא של עבירה גם אם לא הוכח מי מהשותפים ביצע את היסוד העובדתי של העבירה.

2.        עובדות המקרה הן כי שלושת המבקשים ואדם נוסף בשם אילן זוארץ (כולם להלן: המערערים) קשרו קשר ביחד עם בני-זוג בשם רחל וארתור בסטיקאר לשדוד את בני-הזוג בנימין ושרה דוד מאחר שידעו כי הללו מחזיקים בדירתם סכומי כסף גדולים ותכשיטי זהב. על-פי התוכנית שגיבשו מראש, קבע ארתור בסטיקאר פגישה עם בנימין דוד בקניון בלוד על-מנת להוציא אותו מביתו; בה בעת הגיעו ארבעת המערערים לבית הזוג דוד במטרה לבצע את השוד. המערערים הגיעו לבית הזוג דוד מתוך ידיעה כי שרה דוד ז"ל (להלן: המנוחה) שוהה בבית וכי היא מכירה את אחד מהם, ועל-כן תכננו לכפות את ידיה ורגליה בכדי למנוע את התנגדותה ולכסות את עיניה בכדי למנוע את זיהוים. לאחר שהערימו המערערים על המנוחה וגרמו לה לפתוח להם את דלת ביתה, נכנסו ארבעתם לדירה. כמה מהם התנפלו על המנוחה, סתמו את פיה בחוזקה, הטיחו את ראשה ברצפה, התיישבו עליה והיכו אותה; יתר המערערים חיפשו בחדרי הבית את חפצי הערך שביקשו לשדוד. פעילות זו נמשכה במשך כ-20-15 דקות, כאשר המערערים התחלפו בתפקידיהם מדי פעם בפעם. בית המשפט קבע כי לא הוכח מי מהמערערים הופקד על ניטרול המנוחה ומי מהמערערים הופקד על חיפוש חפצי הערך בכל שלב ושלב שבו נכחו בדירה. לאחר שהמערערים סיימו לבזוז את חפצי הזוג דוד, הם גררו את המנוחה מסלון ביתה לחדר השינה והותירו אותה שם כשהיא חבולה קשות. למרבה הצער, החבלות הרבות שספגה המנוחה הובילו לחסימת פתחי הנשימה החיצוניים שלה וגרמו למותה.

3.        בית המשפט קבע כי המערערים אמנם תכננו מראש להפעיל כוח כנגד המנוחה אך לא צפו כי תתנגד באופן אקטיבי. בפועל, המנוחה התנגדה באופן אקטיבי, ועל כן הפעילו המערערים אלימות קשה משתכננו מראש, וזו הובילה למות המנוחה. לפיכך, נקבע כי אין להרשיע את המערערים בעבירת הרצח בשל היסוד הנפשי שהתקיים בעת תכנון המעשה, שכן המערערים לא צפו מראש ולא היו מודעים באותה עת לאפשרות שהמנוחה תמות כתוצאה ממעשיהם. יחד עם זאת, נקבע כי במהלך שהות המערערים בדירת המנוחה, הוכיחה התנהגותם כי ארבעתם הסכימו לשינוי "קל" בתוכנית שעניינו הפעלת אלימות קשה יותר כלפי המנוחה והיו אדישים לאפשרות שמעשים אלו יובילו למותה. ההסכמה לשינוי בתוכנית מכונה בפסק הדין "שותפות ספונטנית" וקיומה - כך נפסק - מוכח מכך שהמערערים כולם המשיכו בביצוע עבירת השוד למרות שנתבצעו מעשים אלימים, תוך שהם מסתייעים במעשים אלו בכדי שלא יתפסו. לפיכך, על אף שלא נתברר מי מהמערערים היה מופקד על ניטרול המנוחה ומי מהם היה מופקד על ביצוע השוד, קבע בית המשפט כי כולם ביצעו בצוותא הן את עבירת השוד הן את עבירת הרצח. באשר ליסוד הנפשי, יש להדגיש כי המערערים הורשעו ברצח לפי החלופה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) העוסקת בגרימת מוות תוך כדי ביצוע עבירה, אשר דורשת יסוד נפשי של פזיזות ביחס לתוצאות העבירה בלבד. משנקבע כי אף אם חלק מהמערערים לא השתתף במעשי האלימות, עדיין היו ארבעתם מודעים לאפשרות שהמעשים יגרמו למות המנוחה והתייחסו לכך באדישות, ממילא התקיים בארבעתם היסוד הנפשי. אשר על כן, דחה בית המשפט העליון את ערעורם של ארבעת המערערים והותיר את הרשעתם כמבצעים בצוותא של עבירת הרצח על כנה.

4.        שלושה מבין ארבעת המערערים עתרו בבקשה לדיון נוסף. הטענה המרכזית המשותפת לשלושתם היא כי פסק הדין קבע הלכה חדשה לפיה "שותפות ספונטנית" מובילה לביצוע בצוותא של עבירה גם ביחס למבצעים אשר לא נקטו חלק פעיל בעשיית מעשים הנוגעים לעבירה. לטענת המבקשים, ההלכה שקדמה לפסק הדין הבחינה בין שותפות שתוכננה מראש ובגינה ניתן להרשיע אף מבצע בצוותא שלא לקח חלק פעיל בעבירה, לבין שותפות "ספונטנית" אשר תיחשב כביצוע בצוותא רק ביחס למי שביצע מעשים אקטיביים. המבקשים מבססים קביעה זו בכך שלא נמצאו פסקי דין בהם הורשעו "שותפים ספונטניים" כאשר אחד מהם לא השתתף בפועל במעשי העבירה ועל קביעות בית המשפט העליון בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2011) (להלן: פרשת ימיני) ובע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2011) (להלן: פרשת פלוני). המבקשים ערים לכך שפסק הדין בפרשת פלוני ניתן לאחר פסק הדין נשוא הבקשה, אך הם סבורים כי פסק דין זה חוזר על ההלכות שקדמו לו ועל-כן רואים בו כרלוונטי לענייננו. על כל פנים, טוענים המבקשים, לא הוכח מי מביניהם לקח חלק פעיל במעשי האלימות ונקבע כי התכנון המקורי שלהם לא צפה מראש את האפשרות שהמנוחה תמות; לפיכך, סוברים הם כי על-פי ההלכה הקודמת לפסק הדין, היה על בית המשפט לזכותם. יתר על כן, טוענים המבקשים כי ההלכה החדשה אינה סותרת רק את ההלכות שקדמו לה אלא גם את פסק הדין בפרשת פלוני שניתן אחריה, וכן כי מדובר בהלכה קשה המרחיבה את האחריות בעבירת הרצח מעבר לנדרש ולרצוי. המבקשים אף טוענים כי תוצאתו העקיפה של פסק הדין היא חיוב ברצח בגין מחדל, שכן לטענתם פסק הדין הטיל אחריות פלילית על המערערים שלא לקחו חלק אקטיבי בפעולות אלימות כלפי המנוחה בגלל שלא מנעו את מותה. בשל כל זאת, טוענים המבקשים כי ישנה הצדקה לקיום דיון נוסף בסוגיה זו.

           המבקש 3 מוסיף וטוען כי היסוד הנפשי הדרוש לעבירת הרצח לא הוכח לגביו שכן כלל לא הוכח כי פגע בפועל במנוחה. עוד טוען המבקש 3 כי לא ראוי כי הרשעה בעבירת הרצח תבוסס על יסוד נפשי של קלות דעת; זאת בין השאר, נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

5.        המשיבה טוענת כי פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה, שכן הניתוח של היסוד העובדתי ושל היסוד הנפשי נעשה בהתאם לכללים המקובלים בפסיקה. באשר ליסוד העובדתי, טוענת המשיבה כי הפסיקה קבעה כבר פעמים רבות כי אין כל חשיבות לכך שלא ניתן להצביע על מבצע ספציפי שפגע באופן פיזי בקורבן העבירה, במקום שבו פעלו המבצעים "כגוף אחד" במסגרת תוכנית משותפת. באשר ליסוד הנפשי, טוענת המשיבה כי המבקשים מפרידים באופן מלאכותי בין היסוד הנפשי שהתקיים בהם בעת התכנון המקורי ובין זה שהתקיים בעת ביצוע העבירה. לעומת זאת, טענת המשיבה היא כי כל עוד התקיים היסוד הנפשי הנדרש באופן סימולטני לביצוע היסוד העובדתי שבעבירה, הרי שהמבקשים חבים באחריות פלילית. בענייננו, טוענת המשיבה, אמנם פסק הדין קבע כי המבקשים לא צפו את אפשרות המתת המנוחה בעת התכנון המקורי, אך הם בהחלט היו מודעים לאפשרות הזו בעת ביצוע העבירה ועל כן הרשעתם מוצדקת.

6.        דין הבקשה להידחות. טענתם העיקרית של המבקשים היא כאמור כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה ועל כן יש עילה לקיום דיון נוסף בנושא. ברם, פסק הדין עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בדיני הביצוע בצוותא ועל כן אין לומר כי נקבעה בו הלכה חדשה; קל וחומר שלא מדובר בהלכה שסותרת הלכות קודמות או כזו שהיא חשובה או קשה. המקרה הפרדיגמאטי המובא בפסיקה לתיאור מבצעים בצוותא הוא זה של קבוצת עבריינים המתאגדים ביחד לביצוע עבירה משותפת שאת פרטיה תכננו מראש. "כך, למשל, שוד בנק יכול להתבצע על-ידי כמה אנשים, שחלקו של כל אחד מהם מהווה עבירה: שותף אחד פורץ את הדלת, השני מאיים בנשק על הקופאית, השלישי מכה את השומר והרביעי נוטל את הכסף. כל אחד ממעשים אלה מהווה עבירה נפרדת. עבירת השוד מתהווה על-ידי שילוב מעשיהם הפליליים של השותפים" (ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 555-554 (1996)). אין מחלוקת כי אילו היו המערערים מתכננים מראש להפעיל אלימות חמורה כלפי המנוחה, אזי המקרה שבפנינו היה זהה למקרה פרדיגמאטי של מבצעים בצוותא הכולל חלוקת התפקידים, בו אין שותף אחד רשאי להתנער ממעשי שותפו. תכנון מראש מקל על הוכחת היסוד הנפשי של כל השותפים ואת עצם השותפות, שכן הוא מורה על מודעות והסכמה של כל שותף למעשי שותפיו; ואולם, ודאי הוא שהפסיקה לא דרשה תכנון מראש כתנאי מקדים להחלת דיני הביצוע בצוותא שהרי אין לכך בסיס בחוק. הפסיקה הכירה במקרים כגון: הצטרפות משותפת לקטטה פתאומית, כ"שותפות ספונטנית", אך לא מדובר בקטגוריה משפטית עצמאית, כי אם ביישום של כללי היסוד הנפשי של מבצעים בצוותא (ראו למשל: ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 585 (2002)). פעמים ניתן לייחס לכל המבצעים בצוותא את היסוד הנפשי הנדרש ופעמים לא; הדבר תלוי כמובן בנסיבות הראייתיות הקיימות בכל מקרה ומקרה. מידת התכנון המקדים שהשקיעו המבצעים עובר לביצוע העבירה היא אינדיקציה הנלקחת בחשבון בבחינת הראיות השונות המשתקללת עם יתר הראיות הקיימות בתיק. במקרה זה, פסק הדין קובע כי היסוד הנפשי הנדרש לביצוע בצוותא של עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין התקיים על אף שהמבקשים לא תכננו מראש להפעיל אלימות קשה כלפי המנוחה. זאת, בין השאר, לנוכח משך הזמן הארוך שבו שהו המבקשים בדירת המנוחה, מודעותם לביצוע התקיפה שהוכחה בחומר הראיות, והעובדה שכל המבקשים נזקקו למעשי האלימות בכדי להשלים את ביצוע השוד ולהימלט מהדירה. לפיכך, אין לראות בפסק הדין כקובע הלכה חדשה, כי אם מדובר ביישום של ההלכה הקיימת.

7.        לשם הבהרת התמונה, יש להתייחס לפסקי הדין בפרשות ימיני ופלוני בהם, לטענת המבקשים, קיימת הלכה קודמת ששונתה בפסק דין זה. באשר לפרשת ימיני, המבקשים מצטטים מתוך פסק דינו של השופט י' עמית בהדגשה ובהבלטה את המשפט: "יש לבחון את היסוד ההתנהגותי של המבצע בצוותא, את תרומתו הפיזית למעשה העברייני, שבהעדרה לא ייחשב כמבצע בצוותא". לכאורה, ניתן לסבור כי אמירה זו גורסת כי כל אחד מהשותפים חייב לקחת חלק אקטיבי ביסוד העובדתי של כל עבירה בה הוא מחויב. אלא שדברי השופט עמית שם מבהירים כי "נוכחות כשלעצמה במקום ביצוע העבירה יכולה לבטא את הרכיב ההתנהגותי הן של מסייע לעבירה והן של מבצע בצוותא". משכך, אין יסוד לטענה כי פרשת ימיני מצויה בסתירה לפסק הדין בענייננו, שהרי אין חולק כי המערערים כולם היו נוכחים במקום ביצוע העבירה וזאת בלשון המעטה. ודוק: אמנם בנסיבות פרשת ימיני נקבע כי אין די בנוכחות לכשעצמה מכיוון שהשותף הנזכר שם נקלע למקום ביצוע העבירה בעל כורחו (פרשת ימיני, פס' 26), אך ברי כי סייג זה רחוק מלהתקיים בענייננו.

           באשר לפרשת פלוני, מתעורר ספק האם בקשה לדיון נוסף יכולה להסתמך על סתירה בין פסק הדין נשוא הבקשה לבין פסק דין מאוחר. לכאורה, באופן פורמאלי, סתירה בין פסק דין מוקדם לבין פסק דין מאוחר, עשויה להוליד עילה לדיון נוסף בפסק הדין המאוחר בלבד, שכן הוא זה שסתר הלכה שנקבעה קודם לכן. עם זאת, בנסיבות העניין אין כל צורך להידרש לשאלה זו, מפני שלא נמצאה כל סתירה בין שני פסקי הדין. בפרשת פלוני דובר על שותפות ספונטנית שנקשרה בלהט של ויכוח וקטטה, אשר גרמה לספק עובדתי בשאלה האם כל השותפים קיימו את היסוד הנפשי הנדרש נוכח העובדה שהקטטה הפכה לקטלנית באופן פתאומי וללא התראה מוקדמת (פרשת פלוני, פס' 14 לפסק דינו של השופט לוי). לעומת זאת, בנסיבות המקרה שבפנינו קבע בית המשפט כי נתקיים היסוד הנפשי הנדרש; זאת, בין השאר, נוכח הקביעה כי המבקשים שהו בבית המנוחה במשך כ-20-15 דקות תוך שהם עדים באופן ודאי לאלימות הקשה שמופעלת כלפיה. אגב, אף שיתכן שפסק דינו של השופט א' גרוניס בפרשת פלוני מבקש לצמצם את פרשנות הביטוי "מבצעים בצוותא", עמדה זו לא נפסקה בדעת רוב ועל כן אינה יכולה להצדיק קיום דיון נוסף בנושא.

8.        כאמור, המבקש 3 העלה טענות נוספות המצדיקות לדעתו קיום דיון נוסף במקרה זה. ברם, חלק מטענותיו הנוספות נוגעות לממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, וחלקן נוגעות לצדקת הרשעה ברצח על-פי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין כפי שפורש בהלכה הפסוקה. כך או כך, מדובר בטענות של ערעור שאין בהן כדי להצדיק קיום דיון נוסף, על-פי אמות המידה הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

           סוף דבר, הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ז בחשוון התשע"ב (24.11.2011).

 המשנה-לנשיאה

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11016730_P07.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: